22 בספטמבר, 2014
ביקורת סרטים- הדרך לגיהינום, 117 דקות.
אוהדים של הבלש הקשוח, תשמחו. התסריטאי והבמאי סקוט פרנק והשחקן ליאם ניסן, מעבדים את העבודה הנהדרת של סופר הפשע לורנס בלוק, ומביאים סרט גדול אל המסך בסגנון איכותי ומרענן. "הדרך לגיהינום" לא רק עושה צדק לאחת מהיצירות הכי מלאות רגש של בלוק: שוטר לשעבר ואלכוהוליסט משוקם הופך לבלש פרטי ללא רישיון ("אני עושה טובה לאנשים, והם נותנים לי מתנות", זה איך שהוא מגדיר זאת ), אלא מתיו סקאדר מקים לתחייה מרעננת את ז'אנר הסרטים שרבים מאיתנו כבר התאבלו עליו. כלומר, דרמת פשע שלא כל כולה פיצוצים וסכינים. לא שסרטים כאלה לא מציעים את ההנאות שלהם. אתם יודעים מה, אפילו ליאם ניסן עצמו היה אלמנט מככב ברבים מהם. אבל אוהדים של "ג'קי בראון" ו- "למראית העין ", שלא לדבר על סרטים ישנים וקלאסיים יותר כמו "נץ ממלטה", "מתוק ופסיכי" וכו', כבר הרגישו די רעבים באקלים הסרטים העכשווי. "הדרך לגיהינום" מספק לנו ארוחה מאוד משמעותית.
קרדיט תמונה: thewrap
הסרט מתחיל בשנת 1991, ומתאר יום רע מאוד של סקאדר שעדיין נמצא בכוח, בסצנה אכזרית ומפתיעה. זו לא הסצנה הראשונה מהסוג הזה. לאחר שקפצו לשנת 1999 בעיר ניו יורק , סקאדר המפוכח והקודר נגרר בחוסר רצון למקרה חטיפה ורצח מוזר. הבמאי פרנק שומר על המתח ברתיחה מתמדת, עיקשת אפילו בזמן שהוא בונה בזהירות את הדמויות שלו. כאשר דברים מגיעים לרתיחה, פרנק לא משתעשע. הסיפור סובב סביב זוג פסיכים שעוסקים בחטיפה ובפדיון נשותיהם של סוחרי סמים וסוחרים שונים בעיר. בגלל שטרפם קשורים לפושעים, לערב את המשטרה זו אופציה שאינה קיימת לקורבנות; וכי הרעים הם פסיכים, ברגע שהם מקבלים את השלל הם לא מחזירים את הקורבן. זה מהלך יותר מעוות ממה שאני מתאר, ופרנק מספק בדיוק את הפרטים הדרושים כדי לגרום לבטן הצופה להתהפך. כאשר החוטפים חוטפים את הקורבן האחרון שלהם שהיא בתו בת ה-13 של ברון סמים… טוב, כל הדבר הזה עלול לגרום ללסתות שלכם ליפול ולמשענות הכיסא להתפרק.
סרטים כמו "חטופה", מבדרים עד כמה שהם יכולים להיות, לא מבקש מהצופה לדאוג לנשמתו של הגיבור. "בדרך לגיהינום" כן עושה זאת, וכך מלבד היותו מותחן פיצוץ, זה נותן משהו מהותי כתוספת.
12 באוגוסט, 2014
ביקורת סרטים- מסע של מאה צעדים, 122 דקות.
הסרט הוא עיבוד לרב המכר של ריצ'ארד סי. מוראיס, שאותו ביים לאסה הלסטרום ("שוקולד") והפיק סטיבן שפילברג (בין היתר) ומגולל את סיפורה של משפחה הודית שעוזבת את הודו ועוברת לגור בעיירה ציורית בצרפת. המשפחה מגלה בניין רחב ידיים ומחליטה להפוך אותו למסעדה שתגיש מטובי המטעמים שיש למטבח ההודי להציע במטרה לכבוש את ליבם את תושבי המקום הצרפתיים.
אך המשפחה נאלצת להתמודד עם שכנה קשוחה בדמות מסעדה בעלת כוכב מישלן שנמצאת במרחב של מאה צעדים בדיוק מהמסעדה ההודית המצליחה. מנהלת המסעדה השולטת ביד רמה (הלן מירן הנהדרת) לא מתכוונת לוותר על מעמדה הקולינרי ומחליטה לצאת למאבק הכולל תקריות מצחיקות, תרגילים מלוכלכים ותחרות לא הוגנת.
דרך הצילומים הנפלאים של האוכל ההודי המתבשל בצורה מעוררת תיאבון, אפשר כמעט להריח את התבלינים המיוחדים. למרות שהסרט עוסק בנושאים כמו הגירה למקום זר, התאקלמות וקבלת האחר והשונה, הוא אינו נכנס לעומק הדברים ומציג תמונה קלילה עם קונפליקטים שנפתרים בקלות מגוחכת.
אם האגדה אנינת הטעם הזו מרגישה מוכרת לתסריטאי סטיבן נייט – הידוע בעיקר בזכות המותחנים המחוספסים שלו, ראוי לזכור כי התסריטים הנועזים יותר שלו ל"סימנים של כבוד" ו"דברים יפים ומלוכלכים" עסקו באופן ישיר עם האיבה הגדולה בסביבת קהילות מהגרים. ובכל זאת, עם טמפרמנט הנעים והמהנה שלו, הסרט החדש מייצג שטח כל כך מוכר לבמאי לאסה הלסטרום, שבדומה מעט לסרטו "שוקולד", מציג משל קטן על ניצחון הפינוק החושני ועל סובלנות ליברלית לעומת הנוחות המחניקה של עיירה קטנה. מלחמת התרבות שנבחנה ב"מסע של מאה צעדים" היא קצת פחות חד צדדית: הסרט מציג את הניגוד בין החום ועוצמת הבישול ההודי מול האלגנטיות והעידון של המטבח העילי הצרפתי, ואז מאזן את שניהם עם קתרזיס של הרמוניה אתנית.
מסע של מאה צעדים- עכשיו בקולנוע!
קרדיט תמונה: אתר CineSportsTalk